המתת חסד

המתת חסד מוגדרת כ"זירוז המוות של החולה על ידי המטפלים בו" (חושן, 1992). לפיכך, כל פעולה פסיבית או אקטיבית, של גרימת מוות בכוונה תחילה וללא כאב לחולה, יכולה להיחשב כהמתת חסד.

המושג "המתת חסד", מקורו ביוון הקלאסית, שם המושג נחשב כ"מוות טוב". על פי סוקרטס, ההוגה והפילוסוף, מוות מתקרב, מחלה כואבת או סבל, הם סיבות טובות מספיק שלא להמשיך לחיות.

סוגים שונים של "המתת חסד"

"המתת חסד" יכולה להתבצע באופן סביל (פאסיבי) או פעיל (אקטיבי):

• המתת חסד פאסיבית היא המתת חסד המתבצעת על ידי מניעה או הפסקה של שימוש באמצעים רפואיים שיכולים להאריך את חייו של החולה.
• המתת חסד אקטיבית היא המתת חסד הכוללת פעולה ישירה ומכוונת (כמו הזרקת רעל, חנק וכד') שמטרתה להפסיק את חייו של החולה.

המתת חסד – בעד ונגד

ישנם צדדים רבים המצדדים בביצוע "המתת חסד". צדדים אלו טוענים כי לאדם זכות על גופו וחייו ועל כן, זכותו לבחור להפסיק לסבול מכאב, ולמות. יותר מכך, רק "המתת חסד" ביודעין, יכולה לספק לחולה זמן להיפרד ממשפחתו באופן ראוי, כאשר הוא ערני וצלול.

מאידך, רבים הם הטוענים כי אין לנו לזרז את מותו של אדם, כיוון והמוות נתון בידי האל בלבד. יותר מכך, רבים חוששים כי במידה ותאושר "המתת חסד" באופן גורף, יתכנו מקרים של חולים שאינם בהכרח נוטים למות, כגון נכים, חולי סרטן, או חולי נפש אשר ידרשו לבצע בהם "המתת חסד" על מנת להימנע מסבל וכאבים, והחשיבות של קדושת החיים יכולה להתערער.

המתת חסד בחו"ל

גם בארץ וגם בחו"ל דנים רבות בעד ונגד "המתת חסד". במרבית המדינות, המתת חסד אקטיבית אסורה על פי חוק. ישנן מדינות שמתירות המתת חסד פאסיבית, וישנן מדינות, כמו הולנד ושוויץ, שמתירות המתת חסד אקטיבית לאחר בחינה ועמידה בתנאים מחמירים וקפדניים.

המתת חסד בארץ – דילמה מוסרית

המתת חסד בארץ נחשבה מאז ומעולם לדילמה מוסרית גדולה: הדמוקרטיה, מחד, דורשת לכבד את האדם וחירותו, הדת, מאידך, מונעת מן האדם את הבחירה ליטול את חייו. במידת ישראל, המושתתת על עקרונות הדת והדמוקרטיה, אין דילמה מוסרית גדולה מזו. הדילמה מתגברת במצבים של חולים סופניים, אשר מחלתם חשוכת מרפא, וסופן הידוע הוא מוות לאחר כאב וייסורים.

חוק החולה הנוטה למות

על מנת להכריע בדיון הנוגע ל"המתת חסד", בשנת 2005 בעקבות המלצות של ועדה מיוחדת אשר פרופסור אברהם שטיינברג עמד בראשה, חוקקה הכנסת את "חוק החולה הנוטה למות". חוק זה מגדיר שלושה מצבים רפואיים:

• חולה אשר על פי הערכות יחיה חצי שנה ויותר- אין היתר כלל ל"המתת חסד".
• חולה אשר נותרו לו פחות מ-6 חודשים לחיות- ניתן להפסיק טיפולים מאריכי חיים או להימנע מביצוע החייאה. חולה זה מחויב, עדיין, לקבל נוזלים וחמצן, לצרוך תרופות שיקלו על כאביו ולקבל טיפול במחלות אשר אינן קשורות למותו הקרב.
• חולה סופני שנותרו לו שבועיים או פחות לחיות- חולה זה יכול לבקש הפסקה של כלל הטיפולים.

על פי "חוק החולה הנוטה למות", אין לסייע לאדם באופן אקטיבי, דהיינו, אין לבצע פעולות שיזרזו או יגרמו למוות. פעולות כאלה נחשבות כרצח או סיוע להתאבדות ואינן מותרות על פי חוק. הדרך היחידה לביצוע "המתת חסד", היא בפעולה פאסיבית, על ידי הפסקת טיפולים מאריכי חיים כגון: ניסיונות החייאה, ניתוחים, דיאליזות ועוד. על פי שטיינברג, הסיבה לכך ש"המתת חסד" אקטיבית אינה מותרת על פי חוק, נובעת מכך שמדובר בפעולה בלתי הפיכה, לעומת זאת "המתת חסד" פאסיבית, מאפשרת לחולה לשנות את דעתו.

ההחלטה מיהו "חולה הנוטה למות" ומהו משך הזמן בו צפוי החולה לשרוד נתונה בעיקר בידי רופא מומחה המנהל מחלקה או יחידה במוסד הרפואי בו נמצא המטופל. על מנת לאכוף חוק זה, על החולה, בעל כשרות משפטית בלבד, להביע את רצונו בכתב, בעל פה או באמצעות, כי אינו רוצה שחייו יוארכו, ובלבד שהוא אינו עושה זאת עקב לחץ משפחתי או אחר.