התביעה שלהלן, אשר הוגשה במהלך חודש פברואר 2011 מטעם עמותת "דיירי הדיור המוגן בישראל" לבית הדין לחוזים אחידים בירושלים, ביקשה להבטיח את זכותם של דיירי הדיור המוגן בישראל לשכן ביחידת הדיור שלהם מטפלים סיעודיים, ולהביא לביטולם של תנאים אשר נקבעו מטעם מתחמי הדיור המוגן המוזכרים בכתב התביעה, ואשר הוגדרו על ידי העמותה כ"תנאים מקפחים".

יש לציין בהקשר זה, כי בשנת 2012, ובמהלך תקופת הדיון, נחקק "חוק הדיור המוגן", אשר קבע כי זכותו של הדייר לשכן בקרבתו מטפל סיעודי אישי. עם זאת, החוק לא התייחס לשאלה האם הנהלת הדיור המוגן רשאית לגבות תוספת כספית בשל כך, ובנושא זה התמקדה התביעה שלהלן.

הליך התביעה

במסגרת התביעה, ביקשה העמותה להבהיר כי זכותו של דייר לשכן ביחידת הדיור שברשותו מטפל סיעודי אישי, אינה מאפשרת להנהלת הדיור המוגן לדרוש תוספת תשלום על כך, או להטיל סייגים על התנהלות המטפל במתחם.

העמותה טענה, כי סייגים אלו, אשר משותפים לרבים ממרכזי הדיור המוגן בישראל, מהווים בפועל "חוזים אחידים", ומשכך ראוי להתייחס לתביעה כעקרונית, אשר מתייחסת לכלל דיירי הדיור המוגן בישראל.

לטענת העמותה, שיכונו של מטפל סיעודי בקרבת הדייר, אשר במרבית המקרים נדרש לטיפול רפואי וטיפול סיעודי צמוד מחמת גילו ומצב בריאותו, הינה "זכות טבעית", המוקנית לדיירים, ואין לפגוע בה או להגבילה באופן כלשהוא.

כמו כן, נטען כי הדיירים נדרשים זה מכבר לתשלום גבוה עבור מגוריהם, ואין הצדקה לדרישה לתוספת תשלום, ובמיוחד שהמעמסה הנוספת, אשר מטילה נוכחות המטפלים הסיעודיים על מתחמי הדיור המוגן, הינה מזערית.

בתגובה לטענות אלו, טענו המשיבים כי אין מניעה לדרוש תוספת תשלום על שיכון המטפל ביחידת הדיור, ובמיוחד לאור העובדה כי תוספת זו נובעת מהעלויות הנוספות אשר נגרמות כתוצאה מנוכחות המטפל הזר במתחם, כגון תשלומי מים וחשמל.

עוד טענו המשיבים, כי מבחינה משפטית אין מניעה לגביית תשלום נוסף, ובמרבית המקרים תשלום זה נגבה לאחר משא ומתן בין הצדדים, כך שלא מדובר ב"חוזה אחיד", ואין מקום להתערבות משפטית בסוגיה.

הכרעת בית המשפט

במסגרת פסק הדין, אשר פורסם בתאריך ה-28 במאי 2013, נתן בית הדין דעתו ראשית לשאלה האם הסוגיה שנידונה אכן מהווה בבסיסה "חוזה אחיד", ומשכך מתקיימת עילה להחלטה עקרונית בסוגיה. בין הדין פסק כי אכן מדובר בחוזה אחיד, מאחר וחוזים אלו מנוסחים על ידי אותו הגורם – הנהלת הדיור המוגן.

לגופם של דברים, בית המשפט דחה את טענת העותרים, וקבע כי דרישת התשלום עבור שיכון מטפל סיעודי אינה מהווה "תנאים מקפחים", וכי זוהי זכותו של בית הדיור המוגן, מאחר ונוכחות המטפל אכן מייצרת עלויות כלכליות נוספות.

עם זאת, בית הדין הבהיר כי תוספת התשלום נדרשת לעמוד במבחן הסבירות, ובמקרים בהם נדרש סכום מופרז, הרי שיש עילה להתערבות משפטית פרטנית. כמו כן, במהלך הדיון בית הדין התערב במספר מקרים, בהם סבר כי התנאים שהוצבו במסגרת חוזה הדיור אינם סבירים.

משמעות הפסיקה

לפסק הדין יש משמעות רבה בעבור דיירי הדיור המוגן בישראל. אף שמבחינה פורמאלית נקבע כי אין מניעה לדרישת תשלום בעבור שיכון מטפל סיעודי, הרי שהובהר כי דרישה שכזו חייבת להיקבע בגבולות הסביר, ובמקרה של דרישה שאינה כזו יש מקום להתערבות משפטית.

הדבר ממחיש את נכונותה של מערכת המשפט בישראל להתערב לטובת האזרח, בסוגיות מסוימות אליהן החוק לא מתייחס בבירור.

ראו גם:
דיור מוגן בבית